הרב יהודה עמיטל זצ - ל - משען ומבטח לשכולים

כבוד נשיא המדינה כבוד הרבנית מרים עמיטל משפחה כבוד עמיתי ראשי ישיבות הנוכחים בבית המדרש כבוד צוות הישיבה, תלמידיה ובוגריה כבוד מרנן ורבנן, כבוד קהל נכבד הרבה דברים נאמרו ומן הסתם הרבה עוד יאמרו אודות הרב עמיטל מני פטירתו לפני קצת יותר מחודש ימים ואף על פי כן הערב, בהתייצבות הזאת מעבר לייחוד שבאופייה, משהו התרחש, ולו בצורה פאסיבית מני ההתכנסות הראשונה שלנו בשעת ההלוויה. עברו שלושים יום בעיני חז"ל, שלושים יום זה פרק זמן מתאים למעבר מסוים מאווירה אחת, מרמה אחת, לאחרת הרמב"ם בהלכות אבל קובע שאל להספיד להגזים, להפריז משך תקופה ארוכה מדי הוא קובע על פי הגמרא בכתובות דף קג בנוגע לרבי, שרבי פקד עוד בחייו שלא יספידו לו אחרי שלושים יום מפני שהרי כלום הוא עדיף על משה רבינו לגביו נאמר בפסוק "ויתמו ימי בכי אבל משה" אחרי שלושים יום יש פוסקים שגם קבעו מסמרות להלכה בכיוון הזה ר' עקיבא איגר מעלה דיון לגבי האם ניהוג אבלות זה דבר שנעשה לכבוד המת או לכבוד החיים ומכאן שמתעוררת שאלה האם הוא יכול - זה שצפה שהוא עומד להיפטר אם הוא מוחל, הוא אומר מראש: "אל תשבו עלי שבעה, אל תשבו עלי שלושים" האם זה תופס או לא. מדייק ר' עקיבא איגר בדברי הש"ך שפה יש להבחין בין שלושים יום, שזה גרעין האבלות הבסיסי והמרכזי, לבין מה שמעבר לזה. כשמעבר לזה, שזה רק נהוג על הורים זה מפני כיבוד אב ואם, ואם ההורים רוצים לבטל, לכאורה הם יכולים. אבל שלושים יום זאת תקופת האבל הבסיסית רוחנית, נפשית, קיומית, ובכן, בהתכנסותנו כאן הערב, במידה מסוימת אנחנו עוברים מאבלות נטו לזכירה זוכרים, נזכרים ומזכירים. אבל דומני שאם נדבר על זכירה, ניתן אולי להבחין בין שני זנים. אני לא חותם שההבחנה המילולית והאטימולוגית שאני אזכיר כאן נכונה אבל שמדובר בשתי תופעות - בזה אני משוכנע. אנחנו מדברים גם בלשון תנ"ך, גם בלשון חז"ל, על שני מונחים, לציין זנים של זכירה. מצד אחד מדובר על זיכרון, מצד שני על זכר. דומני שיש הבדל מסוים. זיכרון, אני מדבר במיוחד לגבי הדמות של אדם. מעלה את הגשטאלט, את המערכת, את ההיקף של אישיות, של דמות. זה צילום. אתה רואה את האדם, רואה אותו בשלמותו. זכר זה פרט מסוים שלא מאפיין את אישיותו, את אורחות חייו, ואת האידיאולוגיה שהנחתה אותו, אבל זה פרט שכשאתה רואה אותו, נזכר בו, זה מזכיר לך את האישיות, אבל אתה רואה אותה בעקיפין. בקידוש, כשאנחנו מדברים על "זיכרון למעשה בראשית", שם אתה מדמיין לעצמך כיצד נראה היקום באותו יום קמאי, לגבי יציאת מצרים זה "זכר", משהו בו אתה נזכר. כלפי הרב עמיטל הערב, אנו עורכים כאן, מי שהכיר אותו מקרוב ומרחוק, אנחנו זוכרים, הן בזיכרון והן בזכר. דמותו הקוסמת, הקורנת, המושכת, מאור הפנים שליווה אותו בכל אתר ואתר, גם כשמאחורי מאור הפנים מסתתר זעם כבוש. מי שפעם זכה לראות, גם מי שראה מאחורה, כמו שהגמרא אומרת לגבי רבי מאיר, אבל מי שראה אותו פנים אל פנים, עין בעין, הזיכרון עדיין חדש, עדיין טרי. מצד שני, אותה אישיות רבת אנפין שמושקו דיבר עליה לפני כן אישיות שהרבה היבטים של דמותו והתנהגותו, כל אחד הוא מהווה זכר, פינה מסוימת שלאורה אתה רואה את הכל. אני אסתפק כאן בזכר. זכר שאולי יפתיע את הציבור, שכן אני הולך לדבר על תופעה שקשורה בחיי הישיבה, אבל לכאורה מצומצמת במובן מסוים. אני רוצה לדבר על משהו בקשר לבכי. כולנו מכירים, מהטירון שבטירונים בישיבה, את סיפורו של הרב עמיטל ממשנת חב"ד על הבכי של התינוק הבוכה, כיצד הרב עמיטל הפך את זה לדגל, למשימה, לכיוון, כל זה מוכר לנו. אבל אני רוצה לומר כאן משהו בקשר לרב עמיטל, לכר פעילותו שקשור לבכי אחר, לא לבכי התינוק אלא לבכי ההורים. לא בכי ששייך לפטירה מוקדמת שבקושי מתאבלים עליה, אלא בכי של משפחות ששכלו את היקר להן בנסיבות טראגיות. מדובר בתופעה שבחסדי ה', במובן אחד, הקיפה ציבור קטן מאד; כל אחד הוא עולם שלם, אבל בסופו של דבר, סטטיסטית, גם כשאני פורס את זה על פני ארבעים שנה, זה לא ציבור גדול, ומצד שני למי שהרגיש את הרגישות של הרב עמיטל. הרגיש אותה לעומק, ובהיקף, ובעוצמה, מדובר בתופעה שהתנהגותו, מה שהוא שידר בלי שאמר מילה אחת, הסתכלת בפניו וראית את היחס לשכול, את היחס ליגון, ראית את הבכי הפנימי. מה אומר הפסוק על הקב"ה "במסתרים תבכה נפשי" הרגשת שהרב עמיטל, גם כשהוא נמצא כאן בתוך בית המדרש, משהו במסתרים, בתוך בית המדרש, יש לו פינת מסתרים ששם הוא בוכה. אבל לא רק על הבכי אני רוצה לדבר. בראש ובראשונה, אחד הדברים וזה יישמע לכם קצת מוגזם, שהרשים אותי ביותר במשך עשרות השנים שעבדנו יחד, הייתה התנהגותו, זיקתו, במובן העמוק ביותר כלפי תופעת השכול, או, אומַר יותר נכון לא השכול, את זה הוא ראה בגיא ההריגה באירופה, אלא שכולים. לא פעם עמדתי נפעם ומשתאה כשאני רואה: הוא ואני שנינו נחשפנו לכאורה לאותה תופעה, שנינו היינו קרובים למאורעות, שנינו היינו קרובים למשימות, שנינו חווים יחד עם האבלים את הטרגדיה, ואף על פי כן אני רואה - משהו יש בו שאין בי! המשהו הזה, זה צירוף נדיר שמצד אחד, שידר ושיקף את אישיותו מאותה פינה חשוכה ואפילה, ומצד שני, מתוך אותה פינה, יש איזה אור שבוקע ומבקיע לכל עבר. מי שמכיר, וישנם כאן שמכירים, את טיב הקשר שנוצר בינו לבין המשפחות השכולות, הפלא ופלא! ודווקא מפני שהדברים נעשו בצורה כל כך טבעית, כל כך ספונטאנית, לא הרגשת, וכמעט שהמשפחות השכולות לא הרגישו, שיש אמנם מאמץ מכוון משהו שבוקע ועולה מעמקי הנשמה, ששיתף את כל הנמצאים במחיצתו, ונתן להם איזה מבט בתוך תוכה. מה הם ראו? מגוון של תופעות ומגוון של תחושות. מצד אחד, כמובן, הוא עזר להם בכל דרך אפשרית: נפשית, חומרית, קרבה מצד אחד, ריחוק מצד שני, - את כל זה הוא נתן. אבל הוא נתן הרבה יותר מזה. הוא שידר תחושה של אדם שמצד אחד יש בו כושר מנהיגות שמאפשר לו כביכול להשתלט על המצב הטראגי והקשה, ומצד השני הרוך, הרגישות, שמבטאת ומשקפת את עומק ההזדהות עם היגון. אנחנו מכירים אנשים שנתקלים בתופעות מהסוג הזה, ובאים לנחם אנשים, ומפזרים תנחומים לכל עבר: "כמה טוב, כמה יפה, כמה נפלא". איפה הלז יושב כעת? ברקיע השביעי. הרב עמיטל היה איש אמת, מעולם לא זייף, גם לא ציונות מזויפת וגם לא תנחומים מזויפים, הוא ידע כיצד מצד אחד לתת לאדם להרגיש עד כמה אתה מזדהה עם היגון, אבל לא באמצעות של איזה ציונות שהיא אגואיסטית, אלא מתוך הזדהות אמיתית שנותנת מצד אחד תחושה שאמנם יש כאן מנהיגות ויש כאן שליטה, ומצד שני אדם ששבור כפי שההורים שבורים. יש מי שיכול היה לראות בזה איזו נימה של חולשה, אדם שבור ורצוץ, היו הזדמנויות שבהם, לפום ריהטא, אדם שמסתכל, רואה מה שהתרחש, חושב אולי באמת נחלש! גם משה רבנו נחלש לעיתים! ראיתי לא מזמן מכתב שכתב תלמידנו בוגר הישיבה אודות הרב עמיטל, סיפר שיום אחד, בתקופה שאחרי טרגדיה שפקדה את בית הישיבה, ניגש אל הרב עמיטל ורצה לשאול אותו איזו שאלה - הרב עמיטל הניף את ראשו, נפנף בידו, והלז הבין - מי שמתו מוטל לפניו, כעת אתה בא לשאול אותו?! הוא היה דמות שבו ראית, מצד אחד, לאור כל מה שחזה וראה, כמה הדבר כאב לו, עד כמה זה צרם, ועם כל זאת, הוא לא רק תפקד, אלא יצר לתפארת. כמה האדם הזה לכאורה היה צריך להיות מנותק משמחה. ועד כמה הוא שידר שמחה אמיתית ומלאה. בהזדמנות אחרת שנגעה למשהו הרבה יותר מקיף, הוא בא אלי אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי סוכות, ואמר לי: "ר' אהרן, הא לך מפתחות ישיבה, אני לא מסוגל עוד". ואמנם באותו חורף הוא בקושי הגיע, תאמינו לי, סהדי במרומים, לא ראיתי בזה חולשה אלא גבורה, שהנה אדם שמסוגל לבוא ולומר שהוא בבחינת מי שחווה ימים. חז"ל אומרים, בירושלמי כתוב, שאדם פטור מקריאת שמע כי דווקא "כל ימי חייך", ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. והנה כאן אדם שמסוגל חורף שלם, לחיות באווירה שמתו מוטל לפניו. וקינאתי - לא חלילה קנאה במעמד ובכבוד - מקווה שמשטויות כאלה הייתי רחוק, אבל קינאתי ברגישות, בעוצמת - אם תרצו - החולשה. אבל זה מילא את כל בית המדרש הזה, מהמסד ועד הטפחות, מקיר לקיר, תחושה של אור, של "נר מצוה ותורה אור" מה הם ראו בו? אם אפשר להשתמש בביטוי שמופיע בתפילה כלפי הקב"ה, הקב"ה מתואר כ"משען ומבטח לצדיקים". יש הבדל בין משען לבין מבטח. משען - אתה בקושי הולך ונשען על איזה מקל, נשען על איזה חבר; מבטח - זה חוסן, זה יכולת, זה שליטהֱ והיחס של האדם הקב"ה הוא כמובן כפול: בשבילנו הן משען כשאנחנו רצוצים ושבורים, שיש לנו להישען על אבינו שבשמים, ומבטח - בכמה מקומות בפסוקים מדובר על "ביטחו בה' ". ישנן דמויות, אמנם אנושיות, שביחס לחברה שאופפת אותם, להם, הוא גם כן יחס של משען ומבטח. הם ראו את המשען שבו, שכאילו הוא בעצמו צריך לאיזו משענת, והם ראו את המבטח שבו, את הנכונות, את השאפתנות, להזדהות, לתת ביטוי, ולהבין, לתת להם תחושה שגם מי שבמצב של "יתומים היינו ואין אב", אמנם יתומים הינם אבל יש להם "מנחם משיב נפש" שנמצא לצידם. הוא שידר תחושה שהגדלות שבעצם התופעה שיש מדינה, שעליה אתה צריך להיאבק, ושחלילה גם כן גובה קורבנות. והוא ידע את אותה נקודה שמופיעה בתוספות בסוף מנחות: "ואשי ישראל ותפילתם" שואלים תוספות מה זה "אשי ישראל ותפילתם"? אשי ישראל זה בזמן מקדש. אין לנו כעת אשי ישראל! והתשובה היא בחורי ישראל, צעירי ישראל. הוא ידע לשדר את התחושה הזאת להורים שכולים, שבורים ורצוצים שבהוד והשגב, יש להם יד, חלק ונחלה! בהקמת מדינה, בהחזקת מדינה! אבל בלי סנטימנטליות מזויפת, תמיד עם ההבנה של עומק הטרגדיה והחלל שנותר ולא ייסגר. אמרתי לפני כן, אני רוצה לדבר על נושא כמעט זניח, אך הוא בכלל לא זניח. כמה גדול צריך להיות אדם כדי שלא ישחק את הגדול. מה שהתגלה ברב עמיטל, לעיתים בימים קשים, ובנסיבות מכאיבות, הוא לא רק הרשים, הוא הרשים מאד. וזה נמשך תקופה ארוכה. היינו מגיעים עם חלק מהציבור הנמצא כאן מדי שנה בי"א תשרי, באים לפקוד קברי כמה מתוך בחורי הישיבה שנפלו כאן ביוה"כ. בצורה הטבעית ביותר, מי מתייצב, אומר תהילים? בצורה פשוטה, לא יעלה על דעת אף אחד שמישהו אחר יעשה את זה! גם שלושים שנה לאחר מכן מרגישים את המנהיג שבו ואת האדם הבוכה שבו. והיה בכך משהו ששיקף, מה שבמובן אחד אפשר לקרוא לזה "השקפת עולמו", מצד שני זה הרבה מעבר להשקפה אלא תוכן עולמו ברב עמיטל קינן הומניזם דתי. הומניזם דתי, גם במסורת האוניברסאלית הזאת וגם בגרסתה היהודית, יש לו שני מרכיבים: אחד להחשיב את האדם ואת היכולת שלו, ושנית שאכפת לך מן האדם. שני הדברים כאחד היו חלק מהמסרים ששידר, מהתחושות שנתן להם ביטוי. היה לזה שורש, היה לזה מקום. מושקו דיבר לפני כן וקישר בין הרב עמיטל לאברהם אבינו. הוא דיבר על היכולת לראות את הענן, גם כן חלק מרשים מאישיותו אבל אם באמת באנו לדון באיזו אישיות היסטורית אחת. שמתחברת ומתקשרת עם הרב עמיטל והוא איתה, זה אמנם לאברהם אבינו. אברהם אבינו של התפילות בראש השנה, ואברהם אבינו של כל השנה. אברהם אבינו הניף שני דגלים: דגל אחד של מלכות שמים שכבר הוזכר; דגל שני שאנחנו מהגן סוחבים אותו כל חיינו: חסד, הדלתות הפתוחות לכל ארבעת רוחות השמים, וכו' וכו'. שני הדגלים האלה, מקדמת דנא, מראשית ימינו הלאומיים. זו הייתה המסורת שלו, הוא חידד אותה. חידד את הפן של מלכות שמים, וחידד את הפן של חסד. וחידד את שניהם מתוך מודעות ברורה ומעמיקה: אין סתירה! להיפך, דבר אחד משלים את השני! חז"ל מדברים על אברהם אבינו, רש"י על התורה מביא את זה, שהיה זמן לפני שאברהם אבינו הופיע בארץ, הקב"ה היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ; בא אברהם אבינו - הוא הפך להיות "אלוקי השמים ואלוקי הארץ", כך הוא מדייק מהפסוקים. אבל דבר אחד צריך להיות ברור גדולתו של אברהם אבינו היתה לא רק שהוא יכול להוריד את אלוקי השמים לאלוקי הארץ, אלא גם כשהוא הוריד אותו עלי אדמות, הוא נשאר אלוקי השמים! לא איזה אליל! המימד הטרנסצנדנטלי של מלכותו יתברך, זה שכל כך חשוב לרב עמיטל; קיום רצונו, לראות רצונו כשולט! הוא היה מצטט את מורו ורבו שהיה אומר לו, עוד לפני השואה "תגיד יהודה, אם תרצה לדמות בעצמך - מה אתה רוצה יותר מכל?" אז הוא נתן לו שרשרת שלמה: הוא רוצה את X, הוא רוצה את Y, הוא רוצה את Z וכו'. בסופו של דבר אמר לו: "מה השורה התחתונה?" אמר לו רבו: "לעשות רצון הקדוש ברוך הוא" ואת זה ספג הרב עמיטל, ולא רק רצון שהיה כפוי, על עצמו או על אחרים, אלא רצון שיאהיב. "ואהבת את ה' אלוקיך", אומרים חז"ל בספרי - שתהיה מאהיב את הקב"ה על הבריות כפי שעשה אברהם אביך. זה חלק מחיי אברהם וחלק מאישיותו. היה לרב עמיטל - כמו שהיה לאברהם אבינו - מסר ומסורת. קצת ירש - מן הסתם מתרח לא היה הרבה מה לירש - והרבה חידש. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" זה נאמר לאברהם, ובקביעה הזאת שהקדוש ברוך הוא בעצמו מנמק את הזיקה שלו לאברהם, יש מסר לבניו ומסר לביתו. התא המשפחתי והתא - אם תרצו - הלאומי, אם תרצו - כדעת הרמב"ם בתשובה לר' עובדיה גר צדק, שם אומר הרמב"ם שהפסוק הזה מתייחס לכל מי שמייחד את הקב"ה עלי אדמות - כולם ביתו של אברהם אבינו. גם משהו אוניברסאלי היה בו. גם לרב עמיטל היה מסר לאומי, ועוד איך, ומסר אישי - ואם תרצו - מסר משפחתי; משהו ליושבי בית המדרש, ומשהו לאומה שחלק גדול הימנה איננה יודעת איפה נמצא מפתן בית המדרש. וכל זה, אחריות למסר ולמסורת, כלפי זרעו וסביבתו הקרובה וסביבתו הרחוקה, כל זה היה חלק ממורשתו. וכל זה, החסד שבו, הרגישות שבו, תוך כדי, מְלֻוָּה בהתמודדות שבו, הנכונות להיאבק על מה שצריך להיאבק, כל זה היה חלק ממה שירשנו וקיבלנו ממורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה. ואם דיברתי לפני כן, מה כאן גבורה מה כאן חולשה, אולי ראוי לציין את הגמרא במגילה, שכשהייתי ילד רבים היו אומרים אותה במוצאי שבת כשאמרו "ויתן לך". הגמרא במגילה מדברת משהו על השילוב בין חסד למלכות שמים: "אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים" "כתוב בתורה: כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי הא-לוהים ואדני האדֹנים" "וכתיב בתריה: עשה משפט יתום ואלמנה" ''שנוי בנביאים: כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו" "וכתיב בתריה: ואת דכא ושפל רוח". זה ההמשך: "משולש בכתובים דכתיב: סלו לרכב בערבות בי-ה שמו" "וכתיב בתריה: אבי יתומים ודיין אלמנות". ואמנם גם במסגרת של קומץ קטן של אנשים מוכי יום שאליהם הוא התייחס, איתם הוא פעל, הראה להם הרב עמיטל את המסר הגדול: גם גדולתו, גם בענוותנותו של הקדוש ברוך הוא, הוא מילא את עולמנו: עולם של תורה, עולם של חסד, עולם של רגישות. זאת המסורת. זאת הדרך. מי יתן לנו תמורתו? אמנם גבורתו, ענוותנותו, כל זה לקח נפלא ורענן.