On Nightwind

לא פגשתי את הקטור לפני שפגשתי את "נייטווינד" (רוח לילה) ואמרתי: "הקטור, אני רוצה לעשות את מה שאתה עושה לשארית חיי. מה שזה לא יהיה, זה נוגע בי ואני לא יודע איך אבל זה מה שאני הולך לעשות לשארית חיי". אמרתי לו את זה אחרי ההופעה כשהייתי בערך בן 18. חשבתי שזה היה מצויין, חשבתי שזה היה חזק ושזה גרם לי לחשוב אהבתי את העובדה שאתה עושה את המחזה שלך וחולק אותו עם אחרים אבל הדבר שהכי אהבתי היה כשכל הצופים הוזמנו לבמה אתה אוהב את זה שאתה יכול לחלוק את המחזה שלך ובו זמנית הוא פועל ככלי לריפוי ולמאבק פוליטי. באמת לא יכולתי לומר מה הולך לקרות. אני לא חושב שמישהו יכל לומר מה עמד לקרות כי אתה רואה אנשים שהולכים לעשות משהו ואתה לא ממש יודע מה הם הולכים לעשות אבל בסוף הם עושים משהו שאתה מכיר. היה ממש כיף לראות את זה. אני חושב שזו הייתה במידה רבה אחת מהופעות תיאטרון העדות האסתטיות ביותר שראיתי מאיפה מגיע מחבל? זה לוקח אותנו עמוק לתוך נושא קשה, אבל לא משאיר אותנו לשבת שם להבין אותו לבד הוזמנתי ע"י מנהל התכנית לקרבנות עינויים בלוס אנג'לס לדבר על עינוים ואז בשיחה אמרנו - למה שלא תאלתר? ..כינוי.. אדוני, אין לי כינוי, השם שלי הוא... תקשיב! התגובה של הקהל הייתה מאוד חזקה. ביקשתי מכמה חברים: כותבת, דיאן לפר, במאי, BJ דודג', ומוזיקאי - אנזו פינה, אם הם ירצו לעבוד איתי ולפתח מחזה סיימנו עם יצירה של 30 דקות שאני עושה בשנים האחרונות החלק שהיה יותר מעניין בשבילי היה השאלה "אז מה אני עושה עם זה?" כי מה שראיתי כשהתחלתי לעשות את המחזה היה שתגובת הקהל הייתה הלם, והם נראו קפואים עם הרגשות שהמחזה עורר בהם. אני עיבדתי את המחזה בדרך מסורתית, אבל שמתי לב שמה שלא יהיה אליו אנשים הגיבו כוסה לאט לאט במלים אידיאולוגיות שאנשים יכלו להכניס לעיבוד שלהם. ואלו היו רעיונות מנוסחים היטב שבאו מכוונות טובות אבל מצאתי... שלא נוח לי עם זה. לא עניין אותי לשמוע אנשים מדברים על כמה מאמרים הם קראו על עינויים, כמה הם התעניינו או נמשכו או הוטרדו... בגלל הנסיון שלי עם תיאטרון מדוכאים עניין אותי יותר זכרון גופני, חשיבה מהדם, מלים שמבוטאות לא רק עם הקולות שאנחנו יוצרים עם הפה אלא חשיבה מהדם. אז התחלתי לפתח את התהליך אחרי המחזה. הדבר הראשון שאני עושה הוא להזמין אנשים לנשום באופן כאוטי מהאף עם דגש על הנשיפה. מה שזה עושה זה לעצור את החשיבה כי המוח לא יכול לחשוב אז אנחנו מנערים קצת, אז אנחנו עושים את מה שאני קורא לו השגעון האלוהי: אני מזמין אנשים לבטא, לשחרר בכל צליל או שפה, כל רגש או צליל, שהם... אה!!!! השגעון האלוהי!!!! קפאו, קפאו איפה שלא תהיו ותהיו עדים לאנרגיה שהרגע יצרתם תכירו באנרגיה הזו, ברגשות האלה. אלו נהרות אלוהיים, מהם מגיעה האומנות ושיוצרים משמעות. שם, כאב הופך לסבל. סבל הוא כאב עם משמעות. הם מתחברים לאנרגיה שהם מגלים בעצמם, האנרגיה שלהם. ולבסוף אני משתמש בתוף הדז'מבה ליצור מקצב ומזמין אנשים לתת למקצב להחזיר אותם. עכשיו תנו לתוף להחזיר אתכם, לגוף שלכם לזוז הם יוצרים קהילה בכך שהם עושים את אחד הדברים הוותיקים ביותר שהאנושות עשתה, שזה לרקוד ואחרי כן מה שלרוב קורה הוא שאנשים מרגישים קצת יותר נוכחים, עכשיו הגופים שלהם בחדר, עכשיו הם מחוממים. אתם מרגישים קצת יותר ערניים עכשיו? יותר ערים? יותר בגופים שלנו? ואז אני משתמש בתאטרון האימג' של אוגוסטו בואל להזמין אנשים לתת תגובות בטן, להגיב עם כל הגוף למחזה בלי לחשוב עליו אני מזמין אתכם להשתמש בגוף שלכם, אז התמונה הראשונה שאני רוצה להזמין אתכם לעשות היא התגובה האישית שלכם למחזה. אז אתם יוצרים תמונה ואתם קופאים, כמו פסל. אין תמונה נכונה או לא נכונה. מוכנים? אז... 1,2,3, תגובה אישית למחזה בתמונה, מוכנים זוז! וכשאתם מגלים אותה אתם קופאים. יש הרבה תגובות שונות, לכל אחת יש ממשות רגשית ואישית, זה לא נכון או לא נכון. ובבקשה נערו את זה מכם! העיבוד של המחזה משתנה כל הזמן. זה משתנה עם האלכימיה של כל קהל שהייתה לי הפריווילגיה לחלוק איתו את המחזה. אנשים יוצרים באופן ספונטני קולג', תמונה, תמונה קבוצתית. אתם... הולכים ליצור בבקשה תגובה קבוצתית למחזה. אף אחד לא מכיר אותה! בעבודה משותפת, זה מוסיף מורכבות לתמונה. מה אתם רואים כאן? מה זה? מחזיקים אחד את השני נחמה חיבור\הגנה צער, העיניים של רוב האנשים פונות למטה לחץ אז... אנחנו רואים דברים שונים: הגנה ולחץ. אין פירוש נכון או לא נכון, לתמונה יש הרבה משמעויות, היא פוליסמית אני הולך להפעיל, לעשות דינמיזציה לתמונה. כשאומר 1,2,3,אקשן התמונה תמצא את הצליל שלה. מוכנים: 1,2,3, צליל! ואז אני מזמין אנשים לשנות את התמונות, את התגובות הראשוניות האלו, כדי לחפש נוגדנים לחפש את התרופה בפצע. שניהם בדרך מאוד אישית, אז לרוב אתה רואה אנשים עוברים מתמונות מכווצות, מתוחות, סגורות לתמונות פתוחות. תגלו, ואז תקפאו כשאתם מגלים. ו... לקפוא. אנחנו הולכים לעשות את זה שוב אבל להוסיף צליל. אז הצליל הולך לאן שאתם הולכים ותחזרו עם צליל. מוכנים? תגובה עם צליל! זוזו! נוגדנים עם צליל! מוכנים, זוזו! ולקפוא! ועכשיו: מה הייתם רוצים לעשות לגבי עינויים? אתם הולכים לשנות את התמונה. מוכנים? בתנועה איטית... מה יכולנו לעשות לגבי עינויים? 1,2,3,אקשן! וכשאתם מגלים את זה אתם קופאים. ולקפוא: מה אתם רואים? דיאלוג הקשבה איחוד כולם למעלה מדברים בקול רם העיניים של כולם פתוחות עוד משהו שאתם לא רואים שם שיכול להיות חלק מהתהליך? אה... מה שהיא אמרה נכון. הם אומרים שהם רוצים חופש. אני עובד עם כל קבוצה לפי מה שאני רואה שקורה אם זה מאפשר לאנשים להתחבר לנהרות הרגש, לזרם הרגשות שיש לכולנו, התהליך מזמין אותנו להתחבר לתנועה שברגש שהיא בתקווה מה שיעזור לנו לפגוש פעולה. שוב, אני לא אומר לאנשים מה לעשות, בתקווה אנשים יתנו אחד לשני השראה בתהליך הזה. מה אתה חושב על המופע? אני חושב שהוא מבריק, פנטסטי, הוא משהו שאולי חיפשתי הוא לא רק פותח את הבעיה ומשאיר אותה שם, או מנסה לספר משהו על הבעיה זו הבעיה שגורמת לנו לסיים כך. אז הרבה אנשים יהיו מוטרדים, כאילו: "לא, אני לא חושב שאנחנו חייבים לסיים כך". כשהמופע הסתיים הייתי כזה: התכנית באמת פתחה מקום עמוק מאוד בלב שלי, הייתי מוטרד מאוד, אוי, זה באמת כואב עכשיו. אבל מה שקרה אחרי כן היה סוג של פתרון בשבילי, וזה גם משהו שאני יכול לקחת לחיים שלי, אני יכול ליישם. זה לא הסתיים כאן. מה שלא אראה בחוץ אני יכול להביא את המופע איתי. אני יודע מה הדרך הטובה ביותר עבורי לרפא את הבעיה, כי התאמנתי בזה במופע. אז בשבילי זה ממש קריטי, זו דרך מאוד מועילה שהתיאטרון יכול להיות בה נייטווינד נתנה לי לשלב דברים מדהימים: אמרתי זאת קודם, העניין שלי בריפוי. זה היה מאוד מרפא בשבילי ונראה שאנשים אחרים מצאו את זה גם מאוד מרפא בנוסף לכך שאפשר לדבר על משהו כל כך קשה, ועדיין להרגיש: "וואו, אני יכול להתמודד עם זה" ולא רק ללכת הביתה עם "אהההה". כפעיל, לראות אנשים יוצרים תמונות של סולידריות, של מאבק, של לספר לאחרים...